|
האג"ח המוניציפאלי העברי הראשון – "ועד מושבת פתח תקוה"
גיוס כספים להספקת מים למושבה
רקע
פתח תקוה נוסדה בשנת 1878, והחלה את דרכה כיישוב חקלאי. היא הייתה ה מושבה הראשונה בארץ ישראל, על כך קיבלה את הכינוי "אם המושבות". מראשית דרכה, עד 1922, כשקיבלה מעמד של מועצה מקומית, נוהלה על יד ועד המושבה, כשמו בתעודה: "ועד מושבת פתח-תקוה". בין הבעיות העיקריות של מייסדי ומתיישבי המושבה היו מקורות מימון ואספקת מים.
חפירת באר המושבה שתספק מים לשתייה ולחקלאות הייתה אחת המשימות הראשונות של הוועד. המתיישבים, בעזרת מומחים, השקיעו מאמצים רבים בחפירת הבאר, אך רק כשנה לאחר העלייה על הקרקע - הצליחו המתיישבים להגיע למקור מים. בעזרת יהושע שטמפפר ודוד גוטמן שחפרו עם החופרים בעצמם, נמצאו מים. יואל משה סלומון, שהיה אחד המייסדים מתאר ביומנו :
"...הבשורה , מצאנו מים , היתה לתושבים כמים חיים לנפש צמאה , עתה ראינו כי צלחה דרכנו , כי נמצא המקום הזה מוכשר למושב אדם ובהמה..."
ערב מלחמת העולם הראשונה, ב-1913, כבר מנתה אוכלוסיית פתח תקווה כ- 3,000 נפש.
המושבה בראשית דרכה נסמכה על שירותים פיננסיים מהישוב היהודי שבסביבה ובעיקר ביפו, שהייתה המרכז הפיננסי באזור, ולאחר מכן מתל-אביב (שהוקמה ב-1909). ניתן ללמוד על כך מפרשיה משנת 1911, שבה נרצח יהודי ממוצא גרוזיני מפתח-תקוה. ועד המושבה פנה בבקשת עזרה כספית לוועד תל-אביב על מנת לסייע בחיפוש אחר הרוצחים, לאחר שהוציא כבר אלף פרנקים על החיפושים.
בשנת 1911 נחתם הסכם בין ועד המושבה לבצלאל יפה, שבו התחייב בצלאל יפה להקים מפעל שאיבה מרכזי שיספק מים לפרדסים שבסביבת המושבה תמורת זיכיון ל-30 שנה. כן התחייב להשקות 1,500 דונם בתוך שנתיים. בתום תקופת הזיכיון יעבור המפעל לרשות המושבה.
בצלאל יפה עלה לארץ בשנת 1909 ולאחר עלייתו יצא לזמן-מה למצרים , כדי ללמוד טכניקות חקלאיות בתחום השלחין. ככל הנראה, בביקור זה גייס כספים מיהודים מקומיים (כמו גם מיהודי יפו), כנגד הנפקת האג"ח שלפנינו, שהונפק ע"י ועד המושבה, במטרה לעמוד בהסכם. לבצלאל ניתנה הרשות למכור את המפעל בתנאי שהקונה יהיה יהודי. אינדיקציה לכך ניתן לראות באחד מתנאי האג"ח:
"לבעל השטר הרשות למסרו לאחר רק בידיעת הועד".
בעקבות ההסכם, ייסד בצלאל יפה, בנובמבר 1911, את חברת ההשקאה "פלשתינה", שבמסגרתה בשנת 1912 הוחל בהקמת בית המשאבה מבטון. בית הבטון, שהיה המבנה ראשון שנבנה בארץ מבטון, שימש כמפעל שאיבה, להשקאת פרדסים באמצעים מודרניים. הבניין בן שתי הקומות, ניצב על גדות הירקון , סמוך לכפר הבפטיסטים.
מ-1917 לאחר תחילת המנדט הבריטי בארץ-ישראל היתה פתח-תקוה למרכז הפרדסנות בארץ.
המייסדים של המושבה כללו שומרי מסורת חרדיים, שלא כמו העולים בני העליה השניה, שהגיעו אחריהם. סימנים לכך ניתן לראות זאת גם בתעודה:
"הלואה פנימית בששה (6%) אחוזים (ע"פ היתר עסקא כתקון חז"ל)".
לכן, אגב, אין האג"ח נושא ריבית, אלא :
"רוח ששה אחוזים למאה לשנה".
על התעודה
התעודה נושאת הכותרת של שטר חוב, היא על סך 100 פרנק צרפתי עם 8 קופונים לפירעון מדי שנה, כאשר כל שנה נפרעת שמינית מהקרן והריבית השנתית. ריבית זו נקבעה גם כתוצאה מכך שחוק הריבית העותומאני הכיר בריבית של עד 9% לשנה. הקופונים נפרעו עד 1914 ולאחריה הושעה פירעונם, עד תום מלחמת העולם הראשונה.
על התעודה חתימותיהם של שלמה זלמן גיסין-ראש הוועד, יהושע שטמפפר-המזכיר ו- ב. מכליס-הגזבר והדבקה של בול הכנסה עותומאני על סך 20 פיאסטרים. התעודה כתובה בעברית בלבד, שלא כמקובל באותה עת.
מעבר לכך שעל התעודה מצוין שמקום הנפקתה ביפו, התעודה הודפסה ביפו בבית הדפוס של אהרון אתין. בית דפוס עברי זה הוקם בשנת 1906 לאחר שאהרון מכר את בית הדפוס שלו בבריאנסק ועלה לארץ עם מספר מכונות דפוס. לבית הדפוס צרף מאוחר יותר את אחיינו סעדיה רוזנרוט, שעברת את שם משפחתו לשושני. בשנת 1920, לאחר פיגוע, עקר בית הדפוס לתל-אביב ולאחר מכן הפך להיות "דפוס אתין-שושני". ב-1930, לאחר פטירתו של אהרון, עבר בית הדפוס לבעלותו המלאה של סעדיה שושני ומאוחר יותר הפך להיות "דפוס שושני", שהדפיס בין השאר, תעודות ואג"ח של עשרות רבות של חברות ציבוריות בישראל, עד שנסגר ומלאכת ההדפסה הייחודית עברה לדפוס הממשלתי שבבעלות המדינה.
(מתוך האוסף של צבי ויהודה ברלב - משרד ברלב ושות', רואי חשבון) | 
לחץ להגדלה